<h1>רבינו ירוחם מישרים ני"א ח"ד</h1>
<h2>דף קח.</h2>
דיני דבר מצרא במכר אבל לא במתנה מציעא זוכה מן ההפקר בין שדות של שותפין או של אחים או סמוך להן במצר מסלקין ליה משום דינא דבר מצרא שאפי' בזה שייך לומר הישר והטוב כי יכול להחזיק מן ההפקר במקום אחר כך פירש רש"י ופרשנים אחרים מציעא שלשה או ד' שותפין בשדה או בשום קרקע ובא איניש מעלמא וקנה חלק של א' מהן או שקנה במצר שדה השותפין יש בו דינא דבר מצרא אף על פי שאינו ידוע חלק של א' מהן אינו יכול לדחות לכל א' מהם ולומר שמא לא יבא זה לחלקך הסמוך לי ואין אתה בעל המצר שלי אלא כל אחד יאמר לו אני אפייס חבירי שיתן לי זה החלק הסמ' אצלך ואני בעל המצר שלך כך פרש"י מציעא אמר לו בעל המצר לך קנה כשאמר לו אקנה והלך וקנה יכול בעל מצר ליטלו עד שיקנו ממנו בקנין אבל אם קנו מניה שנתן לו רשות לקנות איבד זכותו בעל המצר וכתב הרמב"ם כי מתי צריך קנין כשמחל לו קודם שקנה אבל אם מחל לו אחר קנייה כגון שבא המצרן וסייע אותו או שראה אותו בונה או סותר כל שהו ולא מיחה ולא ערער הרי זה מחל בלא קנין ואפילו היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן בא או הגדיל או הבריא אין יכול לחלקו שאל"כ לא ימצא מי יקח שיאמר למחר תצא מידי ע"כ. ונראה מדבריו שאם לא סייע אותו ולא ראהו משתמש יכול לסלקו אפי' לזמן מרובה ועל זה נחלקו עליו ולא מסתבר אלא כדברי רבינו האיי שכתב בספר המצרנות דכיון ששהה בר מצרן שיעור ללכת ולהביא מעות המצויין אצלו וילך ויתבענו בדין ולא תבעו בב"ד לחלקו כי הא דאמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי לא נטרי ליה דשמעינן מינה דכי אזיל לבי דינא למתבע דינא דבר מצרא לא נטרינן ליה לאיתויי זוזי אלא בכי האי שיעורא ע"כ. ולמט' אכתו' יותר בזה השיעו' עד איזה זמן יכול לסלקו מציעא. אם אחד מהמצרני' מכר או נתן כל זכותו ללוקח לא אמרינן קנה הלוקח בעל המצר כי בודאי המצרני' אחרים מצו לסלוקינהו אע"פ שא' מהמצרני' אם קנה קודם מכולם אינם יכולים לסלקו אלא מה שיש לו בקרקעו אם מכר קרקעו יכולים המצרנים האחרי' לסלק ללוקח כמו כן יכולין לסלק לזה שלוקח זכותו כך כתב רב אלפס בשם גאון במציעא וכתב הרא"ש לחזק דברי גאון דקנין המצרן במכר לזה אינו אלא סילוק ומחילה שמחל ללוקח זכות שתקנו לו חכמים משום ועשית הישר והטוב ולא יועיל זה הקנין לגבי המצרנים האחרים ואינו קנין דברים כי זכותו יש לו בסמיכות אותו המצר ומאותו זכותו הוא מסתלק בחלקו בקנין מציעא. וכתב הרמב"ם בן המצר שבא לסלק הלוקח וקודם שסלקו מכר השדה שיש לו על המצר אבד זכותו שליח שמכר והרי הוא בעל המצר אינו מסלק הלוקח שהרי הוא מכר ואין לך מחילה גדולה מזו וכמו כן נראה שאם הוא חתום בעד איבד זכותו וכן כתבו המפרשים. ועוד כתב ב"ח של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר הרי בע' המצר חוזר ונוטל מהלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מהמוכר והרמב"ן חלק עליו וכתב כי אין חוזר בעל המצר אלא על המוכר. ועוד כתב הרמבמז"ל כל ב"ח שטרף בחובו יש לבעל המצר לסלקו לא יהא כח הטורף גדול מכח הלוקח ואם ירצה הנטרף ליתן הדמים שהיו עליו תחזו' לו שדהו לעולם בעל המצר שאמר ללוקח לך קנה כשאמר לו לוקח אקנה ולא קנו מיניה דבע' המצר כמו שכתבתי למעלה שיכול לסלקו וקנה או קנה לוקח ולא נמלך כלל במצרן כי כמו כן יכול לסלקו ועידי קנין של הלוקח יכתבו השטר בשם המצרן ואין צריך קנין אחר כי הלוקח שלוחו לכל דהוי כקונה שדה לחבירו שלא מדעתו שאם ירצה ללוקחה שאין צריך קנין אחר אלא יכתבו עידי הקני' השט' בשם חבירו כמו כן בכאן. ואם הוקרה או הוזלה ברשותו של בעל המצר ואם לקח בק' ושוה מאתים חזינן אם המוכר היה מוכר אותה גם כן לאדם אחר במאה נותן בע' המצר ללוקח ק' ולא יותר ואם לאו נותן לו מאתים וכן כיוצא בזה כגון אם הלוקח הרויח זמן הפרעון מן המוכר חזינן אי לאדם אחר היה עושה כך המוכר כגון שמכר שדהו מפני רעת' גם המצרן לא יתן המעו' עד הזמן ואם לאו נותנם ללוקח מיד ועל כל אלו הדברים על המצרן להביא ראיה כי הוא מוציא מהלוקח פירוש ולא אמרינן לסוף ארעא היתה בחזקת המצרן כמו שאנו אומרין גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ב"ח או אביכם השביח דעל יתומים להביא ראיה משום דהתם ארעא לגוביינא קיימא וכמאן דגביא דמיא והלא אין למצרן זכות בה אלא משום תקנת חכמים ואחר שבאת ליד לוקח אם כן המצרן הוא המוציא מחבירו וכן נראה מדעת התוספות. ואם לקח במאתים ושוה מנה אינו יכול לומ' מצרן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולוקח אותה במאתים אם ירצ' מצרן ואם לא ירצה מצרן ליקחנה במאתים לא נתבטלה מקח כי לעני' זה לא הוי כשליח אלא כבעל הבית ואין אונאה לקרקעות ואם ירצה ליטלה ממנו בר מצרן נותן ללוקח מאתים וכתב הרמבמז"ל טען בן המצרן שזו קנוניא ביניהן נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים ואם היו שם עדים שנתן מאתים ובן המצר טוען שאמנה היתה בינו ובין המוכר והוא יודע בודאי שלא לקח ממנו אלא ק' הרי זה נותן דמים כמו שהעידו עדים ואחר כך מסלקו ומשביעו היסת שלקח במאתים ונפטר ע"כ מציעא. זבן גבינא דארעא כלומר מכר חתיכת קרקע באמצע שדהו רואים אם הוא עדית או זיבורית זביניה זביני ויש ללוקח דין בעל המצר ואם יקנה יותר אין המצרנים יכולין לסלקו כי הוא מצרן כמו הם ואם בינונית איערומי קא מערים והמכר בטל כיון שנתכוונו להערי' ולא נכוף המצרנים לקנותה באלו הדמים אלא תשאר ביד המוכ' וכתב רבינו האיי ואם לא ערערו המצרנים באותה שעה ונשאר הקרקע ביד הלוקח ימים רבים ואחר כך קנה מהמוכר פעם ב' אין יכולין מצרנין לסלקו. וי"מ איערומי קא מערי' דאין ללוקח דין בעל המצר אם יקח אחרת אבל המכר קיים ביד לוקח מציעא. כתב הרמב"ם החליף חצר בחצר אין בו דין לבעל המצר בבהמה או במטלטלין רואין כמה שוה הבהמה או המטלטלין וכך יפר' בעל המצר ללוקח ולא כמו שקנה וכן בכל דבר שרואין הדיינין שיש בו הערמה לא נתבטל דין לבעל המצר מציעא.
<h2>דף קח:</h2>
מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ואי אית ביה אחריות במתנה יש בה משום דינא דבר מצרא פי' כי מסתמא אין דרך לקבל אחריות על מתנ' והערמה הוא להפסיד המצרן ושמין הקרקע כמה הוא שוה ונות' כך למקבל המתנה ואם הודה מקבל מתנה שערמה היתה המתנה כדי לבטל כח המצרן אבל קנאה בכך וכך דמים נשבע ונוטל כדין שליח כי הוא שליח המצרן ואי כתיב בשטר המתנה שקבל הנותן אחריות עליו בכך וכך דמים אותו סכום המפורש באחריות המתנה נותן המצרן למקבל מציעא. מכר כל נכסיו בכל מקום שהם לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפילו יאמ' בעל המצר אני רוצה ליקח כמו כן כל נכסיך בכל מקו' שהם לפי שאין שום אדם מצוי שיקנה כך ביחד כל נכסיו ואולי ימלך ביני ביני לוקח ויפסיד מוכר ולפיכך לא תקנו בזה דין בר מצרן מציעא. לשון הרמב"ם בשכנים פי"ב מכר לטומטו' ולאנדרוגינוס אין בעל המצר יכול לסלקו שהרי הוא ספק אשה ע"כ. מוכר שדה לבעלים הראשונים שהיה זה הקרקע מקודם של זה המוכר אין בו דינא דבר מצרא אבל מכרה לבן בעלים ראשונים יש בו דינא דבר מצרא מציעא. תשובה לרשב"א מה ששאלת אם יש זמן לבעל המצר ידוע לתובעו אם לא תשובה כל שבא בן המצ' לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח על זה אמרו בגמרא אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה אמר איזיל ואייתי זוזי חזינן אי איניש דאמיד נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה. אבל אם אחר עמד וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בעל המצר מסלק ליה שהוא כשלוחו של בן המצר. הוזל ועל זה אמרו זבין במאתן ושוה ק' כמו שכתבתי וכן כתב רבי מאיר וכבר כתבתי למעלה בדין אמר ליה בעל מצר לא קנה דברי רב האיי בזה. כתב ה"ר אלברצלני תשובה לגאון אם שתק המצרן אחר שידע שקנה הלוקח ולא נודע בזמנו כמו יום או קרו' בטל דינו ע"כ. אמר המצרן אטרח ואביא מעות אין ממתינין אותו אלך ואביא מעות רואין אם הוא אמוד שיוכל להיות לו מעות כאלו ממתינין לו ואם לא אין ממתינין לו פי' שהעמידו מוכר בדין ואמר ליה קנה או אמכור פירוש ואין ממתינין לו ואבד זכותו מציעא. נראה בכמה מקומות מזה הפרק שכל זמן שיוכל להגיע שום פסידא למוכר לית ביה משום דינא דבר מצרא כי אין זה ועשית הישר והטוב. קנה מן הגוי או מכר לגוי לית ביה דינא דמצרא ומוכר לגוי משמתין ליה עד דמקבל עליה כל רע שיבא מן הגוי לישראל המצרן וכגון שמוצא ישראל שיקננה באותן הדמים ואי חזינן שהגוי מכוין לקנות ומעלה שכרה כדי להשחי' נחלתו הכל לפי ראות עיני הדיין מהרא"ש מציעא. למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה לית ביה משום דינ' דבר מצרא כי שמא בעוד שמעכבו בעל המצר ימכרו האחרת שרוצה לקנות ויפסיד מוכר ולזה לא תקנו בזה דין בר מצרן מציעא. אשה שלקחה לית בה משום דינא דבר מצרא מציעא וכתבו המפרשים דוקא אשה פנויה או נשואה וידו' שיש לה נכסי מלוג אבל אשה דעלמא הערמה היא ומסלקין אותה. וכתב הרמב"ם ז"ל בעל שהיתה אשתו בן המצר הרי זה מסלק הלוקח מכל נכסי אשתו ברשותו וכל זכות שיבא לה זכות הוא לו אפי' קנו מיד אשתו שמחלה בזכות או ללוקח אינו מועיל אלא הבעל מסלקו עמדה האשה מדעתה וסלקה הלוקח אם רצה הבעל מקיים על ידיהן ואם לא רצה לא יקיים ויחזיר הדמים ע"כ. מוכר ליתומים קטנים לית ביה דינא דבר מצרא. ולכרגה ולמזוני ולקבורה לית ביה משום דינא דבר מצרא מציעא. לשון הרמב"ם ז"ל בשכנים פי"ב לעולם הלוקח מוחזק ועל המצרן להביא ראיה. ולפיכך אם טען לוקח ואמר מפני זה כגון מס וכיוצא בו מכר לו המוכר ובעל המצר אומר שקר אתה טוען לבטל זכותי על בעל המצר להביא ראי' ואחר כך יוציא מן הלוקח ואם לא הביא ישבע הלוקח היסת ואפילו היה שם אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר לפי' טען הלוקח גזלן אתה לשדה זו או אריס או ממשכן צריך בעל המצר להביא ראיה שקרקע זו בחזקתו וכן כל כיוצא בזה ע"כ. לשותפי לית ביה משום דינא דבר מצרא ופרש"י שותף שמכר חלקו לחבירו אין בו דינא דבר מצרא ואפי' אם יאמר מצרן נקנה ביחד כדין שני מצרנים כי שותף עדיף ממנו שיש לו חלק בגוף השדה. ונראה לפי דבריו שאפילו לקחה קודם המצרן מסלקין אותו ונותנין אותו לשותף כי כל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ועדיף ממצרן וכן כתב הרא"ש וכן נראה עיקר. ויש מי שפירש זאת ההלכה בענין אחר ועתה אכתבם אחר זה מציעא. אדם שיש לו קרקע אצל קרקע של שני שותפין ולמצר של אותו אדם כלומר שאותו אדם מצרן מצר א' ושדה השותפין מצד אחר ולקחו א' מן השותפי' אין אותו מצרן יכול לומר לשותף אני מצרן ודאי ואתה ספק שמא יפול בחלקך מן הצד אחר ונמצא שאין אתה מצרן לזה הקרק' אלא ודאי חשיב כמו אותו המצרן ויש לו דין כמו שני מצרנים דעלמא ויש מי שפי' כך אותה הלכה שכתבתי למעלה לשותפי לית ליה משום דינא דבר מצר' מציעא. שותף שיש לו שדה בשותפות עם חבירו ומכר לו שדה אחר שלא היה בה שותפו' אין המצרן יכול לסלקו כך פי' ר"ת אותה הלכה שכתבתי למעלה לית ביה משו' דין מצרא ורב האיי פירשה שותף שיש לו שום דבר בשותפות עם חבירו או סחורה או שדה ומכר לו חבירו שדה אחת משדותיו לית ביה דינ' דבר מצרא וכן כתב הרמב"ם בשכנים פי"ב כמו רב האיי מציעא. שכיני העיר ושכיני שדה שכיני העיר קודמין שכן ות"ח ת"ח קוד' שכן קרוב ות"ח ת"ח קודם שכן וקרוב שכן קודם ופירוש שכן אין ר"ל שדר אצלו כי כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות כלל מאהבה וחברה אלא ר"ל חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן ועל זה אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק וכן פירשו התוספו' בכתובות [פ"ה ע"ב] על ההיא דנכסי לטוביה אתו תרי טוביה ופרש"י דלא איירי בדינ' דבר מצרא אלא לתת לו עצה טובה למי ימכור תחלה אם באו שניהם לקנות והוא דרך מוסר ושום א' מהם אינו בר מצרן וכן פירש רב אלפס ור"ת פי' כי מיירי בששניהם מצרנים ופירש שכני העיר ושכני השדה כגון שהשדה סמוכה לעיר וא' יש לו שדה בעיר סמוכה לה ואדם אחר יש לו שדה בשדות חוץ מן העיר סמוכה לה כמו כן מציעא. לשון הרמב"ם ז"ל אפילו היה הלוקח ת"ח או שכן או קרוב למוכר ובן המצרן עם הארץ ורחוק בן המצר קודם בשכנים פי"ב, ופי' זה הדין משכני העיר בענין אחר כי כתב בפי"ד הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהם אומר אם אקח בדמים האלו ואין אחד מהן בעל המצר אם היה א' מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ושכן שכן קודם שגם זה בכלל הטוב והישר הוא. ועוד כתב ואם קדם אחד מהם וקנה אין חבירו יכול לסלקו וכן עיקר וזהו כפרש"י ורב אלפס שאם קדם א' מהם וקנה אין חבירו מסלקו אבל בר מצרן מסלק לכולן. זוזי טבי וזוזי תיקולי לית ליה משום דינא דבר מצרא הני ציירי והני שרו לית ביה משום דבר מצרא. ופר"ת צירי ושרו כלומר המצרן הביא מעות צרורין וחתומין וטוען שאינו יכול לפותחן עד שיבאו הבעלי' שנתנו אותן המעות וידקדקו במשקל ובמנין לית בה משום דינא דבר מצרא ופירש זוזי טבי כלומר שהלוקח הביא מעות יותר טובים ויפים להוציא ממעות המצרן או טובים יותר במשקל מציעא.
שני מצרני ארעא דחד ובתי דחד והבית אין לו לעמוד שם כי אם עד זמן ידוע מרי ארעא מעכב מרי ביתא לא מעכב. ארעא ודיקולי כגון שקנה שני אילנות בתוך שדה חבירו דאם מתו לא יטע אחרים תחתיהם מרי ארעא מעכב אבל מרי דיקולי לא מעכב אמרי דארעא. ואם הם ג' אילנות גם הוא יעכב מציעא. ב' מצרני ארעא א' רוצה לקנות לזרוע והאחר לבנות בו בתי' נותנין אותה לבתים ואפילו לא יהיה מצרן אבל לנוטעה אילנות חשוב מבתי מציעא. אם מפסיק סלע או אילנות סמוכין זה לזה בין קרקע שלו ובין שאצלו אם יכול להכניס תלם בין זו לזו כלומר ללכת עם המחרישה לחרוש מזו לזו אפילו במקום א' יש לו דין מצרן ואם לאו אין לו דין מצרן ופי' רב אלפס אם יש ביניהן גוב' גדר שעושין בשביל המים כשבאין בזעף שלא יכנסו בשדה וזו משוניתא דגמרא ועוד פי' הוא סלע כמו שכתבתי לשון הרמב"ם ז"ל השכירות אין לה משום דין בן מצר בשכנים פי"ב. ועוד כתב בפי"ג א' שלקח משנים שדה אחת ובא בעל מצר לסלקו מחציה בלבד אינו יכול אלא או מסלקו מכולה או מניח כולה אבל המוכ' קרקע לשנים יכול בעל המצר לסלק שניהם או לסלק א' ולהניח אחד וכתב הרשב"א בתשובה כי בשכירות שייך דבר מצרא כמו במכר. כתב ר"ת בבתים אין בו משום דינא דבר מצרא אלא בשדות, שהטעם הוא משום דיכול לוקח במקום א' ובתים אינן מצויין לקנות בכל פעם, ועוד עשיר צריך לשדות הרב' אבל עשיר שיש לו בית דירה יפה לא יתכן שיסלק הלוקח בית לדירתו והוא הבית להשכירו לאחרים שאין זה הישר והטוב. ולפי טעם זה שכתב מן העשיר נראה שאם היה רוצה אותן המצרן לדירתו או להרחיב ביתו יש בו דין מצרן. ועוד כתב טעם אחר כי חזינא דבהפסק סלע או אילנות משוניתא או ריכבא דדיקלי נסתלק המצרנות גם בבתים נבדלי' בין (האומות) [החומות] ע"כ ונחלקו עליו כמה פסקנים וכתב הרא"ש ודבריו נכונים אלא שהעולם לא נהגו כן ועוד נראה מדברי רבינו תם אם היה צריך אותו לבית הכסא וכיוצא בו או שיש לאותו בית חלון מהזק ראיה על ביתו וכיוצא בו יש בו דין מצרא אפילו אינו לדירה מציעא. ארבע' מצרנים קדם חד מינהו וקנה זבינה זביניה ואם קנו כולן לאחר חולקין אותה בקרנות כל אחד לסמוך אצלו יקח חלקו מציעא וכתב הרמב"ם ז"ל וכן אם באו מקצתן ומקצתן במדינה אחרת מסלקין אותו אלו העומדים כאן בלבד והיא להם. בשכנים. שאלה ותשובה לרשב"א מקומות בית הכנסת אם יש דין מצרא או לא תשובה יש מן הגאונים שכתבו דיש בהן כיוצא דבר מצרא אבל אין נראה לי כן שכל מקום שאין ראוי לערבו עם שלו להיות אחד אין בו משום דינא דבר מצרא כמו שכתבתי ומכל מקום אם מקום ישיבה של בן המצר דחוק ורוצה להרחיבו בזה ודאי יש בו דינא דבר מצרא וכן אם כל בני השורה דחוקין ורוצין לקנותו ולהרחיבו אין בן המצר יכול לעכב עליהם וכל שכן דאין אחר מן השוק יכול לקנותו ויש לבני השורה משום דינא דבר מצרא שאין לך הטוב והישר יותר מזה. לשון הרמב"ם ז"ל לוקח שבנה או השביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויין לו והרי הו' בכל מעשיו כמו השליח וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר אין ב"ח שלו טורף מיד בן המצר זהו העיקר בכל אלו הדינין שכל הלוקח בצד מצר הרי הוא כמו שליח לחבירו ולתקן שלחו ולא לעוות לפיכך אם השביח נוטל הוצאה ואם חפר והפסיד או הרס ואכל פירות מנכין לו מן המעות בד"א שמחשבין לו הפירות בשאכלן [אחר] שבא בן המצר והביא מעות לסלקו (אצל) [אבל] כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותו ע"כ. בשכנים פי"ג וכל זה נראה לפי מה שכתבתי למעלה מסברתו דמיירי שמיחה בעל המצר וגלה בדעתו שאינו מוחל שאם שתק כשראה אותו בונה וסותר איבד זכותו ולפי דברי הגאון שכתבתי מיירי כל זה שהעמידו בדין וסרב.
